היחס בין עבירות של גניבה ע"י נפקד, גניבה במרמה וקבלת דבר במרמה

השופט ס' ג'ובראן:

1.             כנגד המערער הוגש לבית-המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום, המייחס לו מספר בלתי מסוים של עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין; עבירה של עבירות מנהלים בתאגיד, לפי סעיף 424(1) לחוק העונשין; עבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, לפי סעיף 425 לחוק העונשין ועבירה של הוצאת שיק ללא כיסוי, לפי סעיף 432(א) לחוק העונשין.

2.             על-פי הנטען בכתב האישום, המערער, באמצעות ארגונים אותם ייסד בשנים 1992-1996 ואשר היו בשליטתו המלאה (להלן: הארגונים), הציע החל משנת 1992  שירות של העברת כספים מרוסיה לישראל וליעדים אחרים, אשר נועד לסייע לעולים ולמהגרים להוציא את כספם מרוסיה, חרף הקשיים והמגבלות שהיו קיימים שם באותה עת.

3.             שירות זה התבסס על המצג אותו יצר המערער, לפיו ביכולתו להוציא כספים שיופקדו ברוסיה ולהעמידם לרשות העולים והמהגרים בארצות היעד באופן בטוח ואחראי, ללא נטילת סיכונים כלשהם.

          לפי המצג אותו הציג המערער למפקידים, בכדי להעביר את כספם באמצעותו, היה עליהם להפקיד את הכסף בידיו כהלוואה וזאת על-מנת לעקוף את האיסורים על העברת כספים מחוץ לרוסיה. החל משנת 1994, בעקבות שינוי במדיניות העברת הכספים, הופקדו הכספים בידי המערער כתרומה.

          לא למותר לציין, כי בפני המפקידים הוצג מצג, לפיו הפקדת הכספים בתורת הלוואה או תרומה הינה רק עניין "טכני", אשר נועד להתגבר על הקשיים העומדים בפני העברת הכספים.

4.             הפקדת הכספים נעשתה במספר מסלולים, בהתאם לזמן ההפקדה. הפקדה לפרק זמן קצר חייבה את המפקיד בתשלום עמלה באחוז מסוים ואילו הפקדה לפרק זמן של למעלה משלושה חודשים זיכתה את המפקיד בריבית של אחוזים בודדים. זמן ההפקדה המרבי היה ל-180 ימים.

          לשם ההעברה, חתמו העולים והמהגרים על הסכם עם חברת "ישרא-סוב, ישראל-ברה"מ שיתוף פעולה בינלאומי בע"מ" (להלן: ישראסוב"), לפיו היה עליהם להפקיד את כספם, לצורך העברתו, בחשבון בנק של עמותת "מרכז בינלאומי ללימודי והפצת יהדות - מצירק התחיה" (להלן: מצירק), משם הועברו, באמצעות יתר הארגונים אותם הקים המערער, לארצות היעד. כספים שהועברו לישראל, אמורים היו להיות מועברים לעולים באמצעות "החברה הישראלית הבינלאומית להשקעות התחיה בע"מ" (להלן: התחיה). למותר לציין, שכל הגופים הללו היו בשליטתו המלאה של המערער.

5.             כחלק מהמצג, לפיו העברת הכספים הינה בטוחה, צורף לכל הסכם שנחתם בין העולים והמהגרים ובין ישראסוב "כתב ערבות", בו נאמר, כי במקרה שלא ישולם הסכום שהופקד, ניתן יהיה להוציאו מחשבון מסוים בבנק המזרחי (להלן: כתב הערבות). למעשה, כתב ערבות זה היה חסר כל תוקף, שכן בנק המזרחי כלל לא היה צד לו ולא היה בכתב הערבות מאומה כדי לסייע למי שלא הוחזר לו כספו.

6.             כן התבססה ישראסוב בפרסומיה, על היתר שניתן לעמותת מצירק, מאת בנק ישראל, להעביר מטבע חוץ לפיקדון בישראל הרשום בשמה (להלן: ההיתר). הגם שההיתר נגע אך ורק למדיניות הפיקוח והשמירה על יתרות מטבע החוץ של מדינת ישראל, טענה ישראסוב, כי הינה החברה היחידה בישראל שיש לה היתר של בנק ישראל לביצוע העברות מטבע חוץ מרוסיה, כדי ליצור מצג, לפיו בנק ישראל מלווה את פעילותה הכלכלית של החברה.

7.             בהסתמך על מצגיו של המערער, הפקידו אלפי משפחות ויחידים את כספם, שהיווה לעיתים את כל רכושם, ברשותו של המערער, כדי שיעבירם, באמצעות הארגונים, לארצות יעדם (להלן: המפקידים).

8.             את הכספים שהופקדו בידיו, השקיע המערער בדרכים שונות, ללא ידיעתם של המפקידים, בפעילויות עסקיות וברכישת נכסים במסגרת עסקיו הפרטיים, בחלוקת תרומות, במתן משכורות לעובדי הארגונים ובאופנים נוספים.

9.             בשנים הראשונות לפעילות העברת הכספים, עמד המערער בהתחייבויותיו כלפי המפקידים ומסר להם את הכספים שהתחייב להעביר להם. כך, במסגרת כל שנות פעולותיו, העביר מרוסיה לישראל סך של כ-53 מיליון דולר.

          עם זאת, החל משנת 1995, משנכשלו זו אחר זו השקעותיו של המערער, נקלעו עסקיו לקשיים ונפגעה ולאחר מכן נשללה לחלוטין, יכולתו להחזיר למפקידים את סכומי הכסף שהפקידו.

          גם במהלך שנת 1995, כאשר כבר כשלו השקעותיו וגם לאחר שהיה מודע לקשייו בהחזרת כספי המפקידים, המשיך המערער לקבל כספים נוספים באמצעות הארגונים והמשיך להשקיעם בפעילויות עסקיות נוספות. גם בשלב זה, כאשר ידע המערער, כי אין ביכולתו עוד להעביר בבטחה כספים מרוסיה לישראל, המשיך לקבל כספים ממפקידים והמשיך להשקיעם בעסקיו.

10.          בעקבות כישלונו של המערער בעסקיו וירידת השקעותיו לטמיון, נמנע ממנו להשיב למפקידים סכום של 18 מיליון דולר, כשמשמעות הדבר הייתה, שמאות מבין המפקידים נותרו ללא הכספים שהפקידו.

11.          משהחלו לפנות המפקידים למשרדי הארגונים בישראל, פעל המערער, כדי לשכנעם להאריך את תקופות הפקדת הכספים, תוך הבטחה, כי הריבית שהובטחה להם תגדל בהתאם.

12.          משהמשיך וגבר לחצם של המפקידים על משרדיו, הנחה המערער את עובדיו למשוך שיקים לטובת המפקידים, הגם שידע, כי שיקים אלו לא יכובדו. ואכן, משהוצגו השיקים לפירעון, חוללו על-ידי הבנקים.

13.          בתגובתו לכתב האישום, כפר המערער בכך שיצר בפני המפקידים מצגי שווא, כשלטענתו, השקעת הכספים נעשתה בהסכמתם של המפקידים.